יש ספרים שגורמים לך לאבד אמון. לא כי הם כ"כ גרועים, אלא כי הם כ"כ גרועים במסווה של "טובים", עד כדי כך שאתה מכיר אישית אנשים שלא מרגישים שום מבוכה להצהיר שהספר נגע לליבם, ריגש אותם ואפילו היה הספר הטוב ביותר שקראו בעת האחרונה.
ואני לא מתכוון להרי פוטר והשיבוטים שלו, או ספרי כיף. כל מה שלא מגיע אלי במסווה של כובד ראש נוראי ותרבותיות נואשת ומזכיר את גדולי הסופרים והיוצרים כאילו הוא מתיימר לכפוף בצילם - בבקשה. אני עצמי לא נמנע מספרי ז'אנרים ירודים, כל עוד המחבר (בל נכתיר אותו כסופר) מודע לכך ואני כקורא מבין היטב שהוא מודע לכך שזאת לא יצירת אומנות נכבדה. למשל (ספר שדיברתי עליו בפורום זה לא מזמן) - פסוקי השטן. נכתב ביד אמונה מאד, וברור שגם אם יש לסופר אג'נדות נסתרות או גלויות, יצירת ספרות גבוהה איננה אחת מהן. גם כשיש לו אובזרבציות מעניינות ביותר למשל על ערים, שהן (לדעתו) אוסף של אנשים בלי שום דבר משותף, הוא מסתיר את זה בתוך פיהוקים מתמשכים של שאר הדמויות המשתתפות בסצנה.
לא כן ספרים ירודים שבטוחים שבינם לבין שיקספיר מפרידות רק כמה מאות שנים ולא גם כמה מאות קבין של כישרון. ואחד הספרים הבולטים ביותר בסוגה נחותה זו הוא אלגנטיות של קיפוד, שקראתי לפני זמן רב. (מה שהקפיץ אותי היה עוד ביקורת מתחנחנת שפורסמה היום בבלוג מחשבה שניה).
זה מסוג הספרים המזוייפים ביותר. כאילו מנסה לאמר - אנחנו כולנו יודעים למה אני מתכוון, אז אין שום צורך שאני אגיד את זה במדוייק. אז מדובר במישהי שהיא גאון. איך הגאונות שלה מתבטאת? היא מבינה ספרות ו/או פילוסופיה ובכלל. כל מני יכולות שבימנו אכן מובילות אנשים (גם אלו שהשתדלו ללמוד ולקדם את עצמם כמה שיותר בתחומי "גאונותם") למשרות בכירות בתור מלצרים ואם אפשר שוערים - מה טוב.
אלא שהגאונית שלנו איננה כזאת, היא אכן עובדת בתור שוערת בניין אבל מעולם לא למדה, כי כבר התרגלנו לדברים מסוג זה מאז סיפורו של ויל האנטינג המזוייף, אבל מצד שלישי היא מסתירה את היותה "גאון" מבעלה ומכל סביבתה.
למה?
ובכן, זה ברור לנו כי אנחנו כולנו רקמה אנושית אחת וכו' וגו' וכמה כיף כשיש סוד כזה (כלומר - זאת כמנראה הפנטזיה שאנחנו בתור קוראים אמורים לרקום לעצמנו וזה מה שימשוך אותנו הלאה בקריאה???)
מצד שני, יש ילדה (גם היא גאון כי ככה זה. אגב - למה הבנה טובה של ספרות / פילוסופיה תמיד נחשבת לשיא הגאונות ולא לסתם יכולת של בן תרבות שפוי??) בת 13, שרוצה להתאבד.
למה?
ובכן מכיוון שכולנו כבר קראנו את התפסן בשדה השיפון ועוד ספרים רבים שתיארו באופן נהדר את ה-angst של גיל ההתבגרות, אין שום צורך להסביר את זה שוב ברמה ספרותית סבירה, לכן נסתפק בכמה משפטים נוטפי מלודרמה מזוייפת ומבחילה ונגמור זאת בכך.
ועוד, יש יפאני שמתאהב משום מה ובאופןו שכלל איננו מוסבר בשוערת שלנו, כי הוא מגלה שגם היא אוהבת ספרות וכנראה אין עוד אנשים כאלה בעולם, אז חייבים להתאהב בה. ועוד, מפני שמישהי ששומרת סודות כה טמירים על עצמה בוודאי ראויה לאהבה מאיזה יפני, לא כן?
אז כנראה הוא אוהב - אותה או שרק בודק את העניין.
סכנה
ספויילר
אבל אין לנו כח להמשיך בעלילה כה מופרכת ועוד ברגע שצריך להתחיל להסביר איך סיפור אהבה בין מישהי שמעולם לא ניסתה לבדוק אולי יש עוד יצור אנושי כמוה אי שם בעולם לבין אדם מעט יותר נורמלי ממנה, ולכן הבה נסיים בכך שהכל חלום. אה, לא סליחה, נבחר בסוף הנדוש השני שעומד לרשותנו - נהרוג מישהו ודי.
דמעות
רגש
עוד קצת רגש
הסוף
סוף סכנה ספויילר
כל כך מופרך ונטול כל ערך ספרותי כלשהו, ובכל זאת מרגש אנשים, נמכר למליוניו ותורגם אפילו לקירגיזית עתיקה.
אה, גם הוסרט.
איך?
איך???
ואגב - למה תורגם לעברית, כשיש כל כך הרבה ספרים שנכתבים במקור בעברית ודומים מאד לספר זה ואף עולים עליו ברמתם?
אני לא נטול רגש, אבל יש לי אלרגיה איומה לזיוף.
וגם לפירסום ספרים לא טובים.
ועם כל תגובה נוספת בדומה לבלוג המשתפך לגבי ספר זה אני תמה - האם יש עוד מישהו שחושב כמוני או שכל העולם התהפך על פיו?
יש עוד צרפתי שספריו ירודים ואילו טובי המבקרים משתפכים לגביו, ועל כך בהמשך.
ואני לא מתכוון להרי פוטר והשיבוטים שלו, או ספרי כיף. כל מה שלא מגיע אלי במסווה של כובד ראש נוראי ותרבותיות נואשת ומזכיר את גדולי הסופרים והיוצרים כאילו הוא מתיימר לכפוף בצילם - בבקשה. אני עצמי לא נמנע מספרי ז'אנרים ירודים, כל עוד המחבר (בל נכתיר אותו כסופר) מודע לכך ואני כקורא מבין היטב שהוא מודע לכך שזאת לא יצירת אומנות נכבדה. למשל (ספר שדיברתי עליו בפורום זה לא מזמן) - פסוקי השטן. נכתב ביד אמונה מאד, וברור שגם אם יש לסופר אג'נדות נסתרות או גלויות, יצירת ספרות גבוהה איננה אחת מהן. גם כשיש לו אובזרבציות מעניינות ביותר למשל על ערים, שהן (לדעתו) אוסף של אנשים בלי שום דבר משותף, הוא מסתיר את זה בתוך פיהוקים מתמשכים של שאר הדמויות המשתתפות בסצנה.
לא כן ספרים ירודים שבטוחים שבינם לבין שיקספיר מפרידות רק כמה מאות שנים ולא גם כמה מאות קבין של כישרון. ואחד הספרים הבולטים ביותר בסוגה נחותה זו הוא אלגנטיות של קיפוד, שקראתי לפני זמן רב. (מה שהקפיץ אותי היה עוד ביקורת מתחנחנת שפורסמה היום בבלוג מחשבה שניה).
זה מסוג הספרים המזוייפים ביותר. כאילו מנסה לאמר - אנחנו כולנו יודעים למה אני מתכוון, אז אין שום צורך שאני אגיד את זה במדוייק. אז מדובר במישהי שהיא גאון. איך הגאונות שלה מתבטאת? היא מבינה ספרות ו/או פילוסופיה ובכלל. כל מני יכולות שבימנו אכן מובילות אנשים (גם אלו שהשתדלו ללמוד ולקדם את עצמם כמה שיותר בתחומי "גאונותם") למשרות בכירות בתור מלצרים ואם אפשר שוערים - מה טוב.
אלא שהגאונית שלנו איננה כזאת, היא אכן עובדת בתור שוערת בניין אבל מעולם לא למדה, כי כבר התרגלנו לדברים מסוג זה מאז סיפורו של ויל האנטינג המזוייף, אבל מצד שלישי היא מסתירה את היותה "גאון" מבעלה ומכל סביבתה.
למה?
ובכן, זה ברור לנו כי אנחנו כולנו רקמה אנושית אחת וכו' וגו' וכמה כיף כשיש סוד כזה (כלומר - זאת כמנראה הפנטזיה שאנחנו בתור קוראים אמורים לרקום לעצמנו וזה מה שימשוך אותנו הלאה בקריאה???)
מצד שני, יש ילדה (גם היא גאון כי ככה זה. אגב - למה הבנה טובה של ספרות / פילוסופיה תמיד נחשבת לשיא הגאונות ולא לסתם יכולת של בן תרבות שפוי??) בת 13, שרוצה להתאבד.
למה?
ובכן מכיוון שכולנו כבר קראנו את התפסן בשדה השיפון ועוד ספרים רבים שתיארו באופן נהדר את ה-angst של גיל ההתבגרות, אין שום צורך להסביר את זה שוב ברמה ספרותית סבירה, לכן נסתפק בכמה משפטים נוטפי מלודרמה מזוייפת ומבחילה ונגמור זאת בכך.
ועוד, יש יפאני שמתאהב משום מה ובאופןו שכלל איננו מוסבר בשוערת שלנו, כי הוא מגלה שגם היא אוהבת ספרות וכנראה אין עוד אנשים כאלה בעולם, אז חייבים להתאהב בה. ועוד, מפני שמישהי ששומרת סודות כה טמירים על עצמה בוודאי ראויה לאהבה מאיזה יפני, לא כן?
אז כנראה הוא אוהב - אותה או שרק בודק את העניין.
סכנה
ספויילר
אבל אין לנו כח להמשיך בעלילה כה מופרכת ועוד ברגע שצריך להתחיל להסביר איך סיפור אהבה בין מישהי שמעולם לא ניסתה לבדוק אולי יש עוד יצור אנושי כמוה אי שם בעולם לבין אדם מעט יותר נורמלי ממנה, ולכן הבה נסיים בכך שהכל חלום. אה, לא סליחה, נבחר בסוף הנדוש השני שעומד לרשותנו - נהרוג מישהו ודי.
דמעות
רגש
עוד קצת רגש
הסוף
סוף סכנה ספויילר
כל כך מופרך ונטול כל ערך ספרותי כלשהו, ובכל זאת מרגש אנשים, נמכר למליוניו ותורגם אפילו לקירגיזית עתיקה.
אה, גם הוסרט.
איך?
איך???
ואגב - למה תורגם לעברית, כשיש כל כך הרבה ספרים שנכתבים במקור בעברית ודומים מאד לספר זה ואף עולים עליו ברמתם?
אני לא נטול רגש, אבל יש לי אלרגיה איומה לזיוף.
וגם לפירסום ספרים לא טובים.
ועם כל תגובה נוספת בדומה לבלוג המשתפך לגבי ספר זה אני תמה - האם יש עוד מישהו שחושב כמוני או שכל העולם התהפך על פיו?
יש עוד צרפתי שספריו ירודים ואילו טובי המבקרים משתפכים לגביו, ועל כך בהמשך.
